<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער רביעי</h1>
<h2>דף יד.</h2>
תנן התם השוחט בשבת וביום הכיפורים, אע"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשירה. ואיכא למידק והלא שנינו בברייתא השנויה בריש פרק קמא דחולין (ה', א') מכם ולא כולכם, להוציא את המשומד. מכם, בכם חילקתי ולא באומות העולם. מן הבהמה, להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה. חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. [ופרישנא חוץ מן המשומד לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא, ולומר שמחלל שבתות בפהרסיא] הרי הוא כמשומד לכל התורה, וכגוי גמור הוא חשוב. ותניא (ו', א') ישראל [משומד] משמר שבתו בשוק מבטל רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכיר את מקומו. אלמא כל שאינו משמר שבתו בשוק הרי הוא כגוי גמור, ושחיטתו נבילה. ויש לומר דמשנתינו בשוחט בצינעה. ובתוספות פירשו שאינו נעשה כמשומד גמור לאסור שחיטתו אלא מראשונה ואילך, [לומר שאינו נעשה משומד אלא לאחר גמר שחיטה. והילכך הראשונה כשירה ומשנייה ואילך] שחיטתו פסולה. והראייה מדתנן בפרק אותו ואת בנו (פ"א, ב') השוחט לע"ז, ר' שמעון אומר פטור וחכמים אומרים חייב. ואמרינן עלה בגמ' אמר ר' שמעון בן לקיש לא שנו דחייב לרבנן אלא בששחט ראשון לע"ז ושני לשולחנו, אבל ראשון לשולחנו ושני לע"ז פטור. מאי טעמא, קם ליה בדרבה מיניה. אמר ליה ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לע"ז חייב משום אותו ואת בנו, כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז. אלמא אינו נעשה משומד גמור לפסול שחיטתו באותה שחיטה ראשונה ששחט לשם ע"ז, דאם איתא היאך חייב משום אותו ואת בנו, והלא שחט לע"ז, ושחיטת נכרי אינה שחיטה. ולי נראה דלמשנתינו אין אנו צריכין לכך, דהא על כרחין אוקימנא מתני' בגמרא בשוחט בשוגג, ור' יהודה היא דקניס שוגג אטו מזיד, ושחיטתו כשירה דאמרינן היינו דווקא למוצאי שבת, אבל ביומה אסורה בין לו בין לאחרים, דשבת דומיא דיום הכיפורים קתני, מה יום הכיפורים אסורה בין לו בין לאחרים ביומה ולערב מותרת לכל ואפילו לו, אף שבת אסורה בין לו בין לאחרים ביומה ולערב מותרת לכל בין לו בין לאחרים. וכדאמרינן התם (י"ד, א') אמר רב יהודה אמר רב ואסורה באכילה ביומה, ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא. ואמרינן הי ר' יהודה, ואוקימנא דר' יהודה דמבשל היא, דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. ומפרשינן לה למתני' דהשוחט בשבת אפילו בשהיה לו חולה מבעוד יום והבריא בשבת, דאע"ג דליכא משום מוקצה שהרי הוכנה בין השמשות על ידי החולה, מכל מקום כיון שהבריא ובא זה ושחט קנסינן ואסרינן לה ביומה לכל ולערב מותרת לכל, כמו שאמרנו. ויש מי שאומרים דלערב אסורה בכדי שתיעשה, וכדרך שאמרו (ביצה כ"ד, ב') בגוי שהביא דורון לישראל ויש במינו במחובר לקרקע, שצריך להמתין לערב בכדי שייעשו. ובשם רש"י ז"ל שהוא מסכים לדעת זה. אבל רבינו ז"ל כתב דאינו צריך להמתין אלא במה שנעשה על ידי גוי, שהדבר קל בעיני הישראל וחוששין שמא יאמר לו להביא, ואי נמי באשה שממלאה קדירה עססיות ותורמוסין מערב שבת כדי לאכלן למוצאי שבת, שכל זה קל בעיניה מפני שלא עשתה כלום בשבת, אבל במלאכת ישראל שנעשה באיסור בשבת, מילתא דלא שכיחא היא, ודיי אם נאסור לו ביומה, שכל שהוא יודע שלא יהנו לו מעשיו בשבת בעצמו, לא יעבור משום הקדמת כל שהו של מוצאי שבת. הילכך לא גזרינן ואפילו בעובר ועושה, כל שכן בשוגג.
<h2>דף טו:</h2>
אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. מאי טעמא, כיון דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו. יש מי שפירש אפילו בחולה שחלה בו ביום, דמשום מוקצה ליכא, דהא קיימא לן בשבת כר' שמעון דלית ליה מוקצה, משום דסתים לן תנא כוותיה בשבת, וכדאמרינן בריש פרק קמא דביצה (ב', א'). ויש מי שפירש דבמוקצה דבעלי חיים שנשחטו מודה ר' שמעון, שאין אדם מצפה אימתי תישחט בהמתו. והראייה מדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין (ט"ו, א') תני תנא קמיה דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ומשתיק ליה רב. ושיילינן רב מאי טעמא משתיק ליה, אילימא משום דסבירא ליה כר' יהודה ותני תנא כר' מאיר, אטו משום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דמתני כר' מאיר משתיק ליה. ואמר רב נחמן בר יצחק רב, שוחט תנא קמיה השוחט בשבת בשוגג יאכל, ואמר ליה מאי דעתיך כר' מאיר, עד כאן לא קא שרי ר' מאיר אלא במבשל דראוי לכוס, אבל בשוחט דאינו ראוי לכוס לא. כלומר אע"ג דלא אסר לה משום איסור שחיטת שבת, מכל מקום אסור משום מוקצה. ואם איתא דר' שמעון חלוק בבעלי חיים שנשחטו, אכתי ליקשי ליה ומשום דסבירא ליה כר' יהודה במוקצה, מאן דמתני כר' שמעון משתיק ליה. והילכך הא דרב דימי דווקא בשהיה לו חולה מבעוד יום אמרה, ואדרבא קא סמיך דאמר לעיל בסמוך פעמים שהשוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, מבשל אסור, כגון שקצץ לו דלעת. ומי שפירשה לדרב דימי אפילו בשחלה בו ביום, מתרץ דהא דלא אקשינן נמי משום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דמתני כר' שמעון משתיק ליה, כדאקשינן אהא דר' מאיר, היינו טעמא משום דר' שמעון לא שמעינן ליה דאמר הכין בהדיא, אבל ר' מאיר דאמר הכין בהדיא אקשינן אמאי משתיק ליה רב לתנא דתני כוותיה. וזה נראה לי יותר, דדוחק הוא לומר דר' שמעון חלוק בבעלי חיים שמתו [כפשטה דמתני' דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ובשנשחטו מודה. ועוד שאם חלוק בבעלי חיים שמתו] הרי היא מכל מקום כמוכנת לכלבים, וכל שמוכן לכלבים מוכן לאדם. ועוד דכיון דאמרה רב דימי סתם, לכאורה בכל חולה קאמר ואפילו חלה בו ביום. מכל מקום אפילו לכשתימצא לומר דכל שחלה בו ביום אסורה לבריא ביומה, לערב מותרת מיד לכולי עלמא, שלא אמרו לערב בכדי שייעשו במה שנעשה בהיתר גמור ועל ידי ישראל.
שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין, ופירשה רבא (י"ז, א') הכל שוחטין ואפילו כותי. וקודם שעשאום גוים גמורים נשנית משנה זו. ולעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה. ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית ובין בקרומית של קנה. ותניא (י"ג, ב') לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. ודוקא בשאבוקה כנגדו, כדי שישמר מלהחליד, אבל בשאין אבוקה כנגדו, לכתחילה לא ישחוט שמא יחליד ולאו אדעתיה. דתנן (י"ג, ב') השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה, ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. ופירקה רב פפא ואמר ברייתא דקתני לעולם שוחטין בשאבוקה כנגדו, ומתני' בשאין אבוקה כנגדו. ואמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום, והכא דומיא דסומא. שמע מינה.
